Back

 

מלחמת השחרור שלי.

סבתא חנה מספרת.

 

זה זמן רב שהרבה  מכם, ילדי ונכדי, מבקשים שאספר את שעברתי בזמן מלחמת השחרור. לאחרונה נחה עלי הרוח, והחלטתי להעלות כמה  מהזכרונות מאותה תקופה.

 

אני  יכולה לספר לכם רק את מה שעברתי,בעצמי,  אם זה בדיוק לפי ספרי ההסטוריה או לא אינו חשוב.

ובכן - באמצע מלחמת העולם השניה, כשהייתי בת עשר, עברנו מבת ים לירושלים. ששם אבא שלי, סבא ברוך, היה מנהל בית ספר "מעלה".

 

לחץ לראות תמונות מהתקופה


אני עומדת בחצר הבית
שלנו ברח' בר כוכבא


סוף כיתה י' בבית ספר מעלה


מחנה עבודה בקיבוץ בית יהושוע

 

 

באירופה, באותו זמן, רצחו הנאצים  הרבה יהודים והכניסו עוד יותר למחנות ריכוז. בארץ הרגשנו את המלחמה רק בקיצוב של אוכל ודברים כאלה. חיינו כך עד 1945 כאשר הסתיימה המלחמה. אם תרצו נדבר פעם גם על זה.

 

כשהייתי בת 14 גייסו אותי להגנה. בארץ  התחילו ה"מאורעות",אלה נסיונות  של הערבים  לפרוע בישוב היהודי בארץ.

 האנגלים, שהמנדט שלהם על ארץ ישראל עמד להסתיים,היו מעונינים שלא תהיה שלוה בארץ, והם סכסכו ביננו לבין הערבים, ועזרו להם לעשות פרעות בישוב היהודי ובתחבורה הציבורית.אנחנו היינו צריכים להיות מגויסים להגנת הישוב , ועשינו זאת באמצעות ארגון ההגנה,  שבאותה תקופה האתגרים העיקריים שלו היו בהבאת עולים "בלתי לגליים" - בלי רשות השלטון הבריטי, לארץ ישראל מארצות אירופה הדוויות.

  פליטים אלה שנותרו מהמחנות,  אחרי כל הסבל שעברו, ניסו להגיע ארצה באוניות שנתפשו על ידי האנגלים ונשלחו לקפריסין. חלקם הצליחו בעזרת הפל"ים - הזרוע הימית של ההגנה, להתחמק מהאנגלים ולעלות  ארצה.

 

בתור ילדה בת 14, בארגון ההגנה, שובצתי לקבוצות, בהן למדנו  כל מיני תרגילים של הגנה עצמית בעזרת מקלות (שנקראו ”קפ"פ" - קרב פנים אל פנים), טיפוס על חבלים,ועל עצים, ולמדנו גם להשתמש בנשק. וכל זה היה כשהייתי בת 14, כלומר בשנת 1946.

 

באותה שנה קרו כמה מקרים, שההראו בצורה ברורה את היחסים שהיו בין אנגלים, יהודים וערבים  בירושלים. כמו שרמזתי, האנגלים לא רצו לותר על השלטון בארץ, ודחפו את הערבים, גירו אותם לעשות דברים קשים ונוראים, כגון זה:  יום אחד, השכם בבוקר, התעוררנו לקול פיצוץ עז. זאת היתה הפצצה הראשונה, מתוך שלוש,  שהתפוצצו בלב העיר ירושלים, על ידי ערבים ואנגלים גם יחד.

הפצצה התפוצצה ברחוב הסולל ששם היו המשרדים של ה PALESTINE POST (כיום JERUSALEM POST ) באותו בנין גרו גם אנשים. האנשים התעוררו מהפיצוץ. הבית התמוטט, הבתים מסביב הזדעזעו, אנשים יצאו מבוהלים למרפסות. היו כאלה שקפצו למטה. חלקם נהרגו, חלקם נפצעו, ואלה שנותרו נטלו את מעט המטלטלים שנשארו, ועברו לרחוב בן יהודה שהיו בו שלושה מלונות, לגור באותם מלונות.

 

לא עברו יותר מחודשיים בערך , וקרה הפיצוץ השני שהיה הרבה יותר חמור, והפעם באותו רחוב בן יהודה, באותם מלונות שאליהם נמלטו האנשים מרחוב הסולל .

 השכם בבוקר הופיעה מכונית צבאית בריטית עם כמה חיילים בריטים ונהג ערבי. הם יצאו מהמכונית, הפעילו פצצה עזה. כל הרחוב רעד, שני בתים נהרסו לחלוטין ועוד בית נהרס למחצה. אנחנו בני ה-14, שהיינו חברי ארגון ההגנה, נשלחנו לעזרה. עשינו "שרשרת חיה" כדי שאנשים לא יפריעו לפעולות ההצלה, של האנשים הפצועים,ולפינוי ההרוגים.

אני זוכרת שעמדתי עם חברי  ב"שרשרת", מסתכלת על קיר גבוה של בנין בן ארבע קומות,  מגולח כולו, ולמעלה, מתוך הקיר, זיז של רצפה ועליו מיטת תינוק, ובה תינוק חי וצורח. הילד הזה נותר יחידי ממשפחה שלמה, שנהרגה באותו לילה, מלבד אחד מבני המשפחה שיצא לעבודה בחמש בבוקר. הוא נותר בחיים עם אחיו התינוק.

 

ארועים דומים נוספים קרו לנו באותה שנה , אבל אנחנו המשכנו את החיים הרגילים שלנו.

 

היה עלי לבחור בין קורס להדרכה בצופים, לבין קורס להדרכה בגדנ"ע, שאלה גדודי הנוער של ארגון ההגנה. הורי אמרו לי לבחור בין השניים. אני בחרתי להיות מדריכה בתנועת הצופים. באותו זמן הייתי מדריכה של ה"עופרים", שהם השכבה הצעירה של הצופים, בגיל אחותי.

בשבת אחת, אחרי הצהריים, כשהיינו  ב"פעולה" בבית ספר  "מעלה", שהיה אז ברחוב המלך ג'ורג, שוב ארע פיצוץ. הפעם היה זה פיצוץ מסוג אחר.

 נוסף לארגון ההגנה, שהיה כפוף ל"ועד הלאומי", הממשלה של הישוב היהודי, היו בארץ שתי מחתרות, האצ"ל והלח"י. הם החליטו להתנקם באנגלים ולדחוק בהם לצאת מהארץ. הדרך שבחרו בה היתה דרך האלימות. באותה שבת הם פוצצו מועדון קצינים,שהיה ממוקם בבית הנקרא "בית הלברייך" ושהיה מעבר לגן העיר שגבל בבית הספר שלנו.

מיד הוטל עוצר על כל העיר, ובעוד אנחנו יושבים בבית הספר, בפעולה של תנועת הנוער "הצופים", לא התאפשר לנו לצאת, והיינו בבעיה: " אז איך נלך הביתה?"

התחלקנו לשלוש קבוצות, קבוצה אחת שתצא בשער אחורי לאיזור רחביה, קבוצה אחרת שתצא בשער אחורי אחר לאיזור גאולה בית ישראל ומאה שערים.

אני הייתי בקבוצה שלישית שהיתה צריכה ללכת בכוון מחנה יהודה,ומקור ברוך. הקבוצה הזאת היתה צריכה לעבור על פני בנין המשטרה שהיה ברחוב יפו, בשכונת מחנה יהודה, וכשיצאנו הלכנו מאחור דרך רחוב אגריפס.

 כשהגענו  לשם התחילו לירות עלינו מסביב, כך שנמלטנו לתוך בית בו גרה משפחה מרובת ילדים. רוב הילדים שכבו כבר על מיטות ועל מזרונים, ואנחנו, רועדים מפחד, התישבנו אצלם.

כפי שכבר הזכרתי, אני הייתי בת ארבע עשרה וחצי, החניכים שלי קטנים יותר, והנה נכנס קצין בריטי, ואתו כמה שוטרים, והתחילו לשאול: "האם מסתתרים כאן טרוריסטים?" --הם רואים אותנו ושואלים אותנו באנגלית "HOW MANY KILLERS HAVE YOU" (כמה מרצחים יש ביניכם) ואנחנו עם האנגלית ההתחלתית הקלוקלת שלנו, לא מבינים מה זה KILLERS" , חושבים שהם מתכוונים לקילומטרים - כמה קילומטרים יש לנו עד הבית, והקטנים אפילו את זה לא יודעים, ואני אומרת: אנחנו גרים שמה, שמה, ומצביעה לכוון ביתנו...

הם רואים שאנחנו ילדים מטומטמים שלא מבינים אותם ואמרו לנו: "יללא,  יללא, לכו לכוון הזה"..., שזה כמובן לא בכוון הביתה.

 הלכנו באיזו דרך לא דרך. הגענו לבית של חברה. דפקנו בדלת. מכיון שזו היתה דלת ברזל ולא מיד פתחו לנו, הספיק עוד איזה שוטר ערבי, שעבר בסביבה,  לירות לנו מעל הראש, לתוך הקירות מסביב. האנשים שבבית שמעו את היריות והדפיקות, פתחו מהר את הדלת, נתנו לנו להכנס והשכיבו אותנו לישון.

 

בבית הורי, ולמעשה כמעט בכל בתי המשפחות לא היה טלפון.. כמעט לא ישנתי באותו הלילה. הייתי בטוחה שהורי מתים  מפחד, ולא יודעים להיכן נעלמה הבת שלהם . אבל הורי היו גיבורים גדולים. אם קרה אי פעם שלא ידעו איפה אני לחמש דקות, היו מתים מפחד, אבל כשנעלמתי ללילה שלם הם היו בטוחים ש"חנה תסתדר". אכן בבוקר הגעתי הביתה והכל היה בסדר.

כל זה קרה לפני הצהרת העצמאות של מדינת ישראל, ואני עוד לא בת 15.

 

 

הכרזת האום  כ"ט בנובמבר  1947 (ט"ז כסלו ה"תשח)

 

ביום זה נתקבלה החלטה באומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. באותו רגע כששמענו את הידיעה ברדיו בשידור חי, היתה שמחה כזאת שאי אפשר לתאר. כולם יצאו לרחובות, רקדו כל הלילה, השמחה היתה אדירה אבל למחרת בבוקר התחילו הפרעות הקשות.

 

קצת פרטים על ה"הגנה טרם המדינה ומלחמת השחרור - לחץ כאן

בירושלים התחיל הדבר בשריפת קולנוע "רקס". זה היה קולנוע שהיה ממש על הגבול בין מרכז העיר לכוון השכונות  הערביות, ואנו לא נהגנו ללכת אליו בדרך כלל, אלא רק כאשר היה שם איזה סרט מיוחד, כמו "גילדה" עם ריטה הייוורט. את בית הקולנע הזה, ששימש יהודים וערבים כאחד,העלו  באש, ובאותו רגע  גם התחילו לירות מכל כוון, ופרצו לחנויות הסביבה, בזזו והרסו את כל הבא ליד.

 

אותנו, שהיינו אז בכיתה י"א - שנקראה אז "שביעית" גייסו מיד. בראשונה התחיל הגיוס בצורה כזו, שלמעשה מתחילת השנה, שבוע ימים לא היינו לומדים,אלא עברנו אימונים, ויום בכל שבוע , בשבועות בהם למדנו,  היינו יוצאים לתפקידי קשרות.אך מרגע שריפת "רקס" והפרעות, הפסקנו ללמוד בכלל.

 

כאשר היינו באחד משבועות  האימונים בגבעת רם, זה המקום שבו היום האוניברסיטה העברית, זכורני שיום אחד אמרו לנו לעלות לגג, שם ראינו מקרה מזעזע.  זה קרה ב-13 באפריל.  שיירה עלתה להר הצופים.

 

הר הצופים נמצא מעבר לשכונת שייך ג'ראח, שהיא שכונה ערבית. על הר הצופים היו שני מוסדות מאד חשובים. היתה שם האוניברסיטה העברית והיה שם בית חולים הדסה. היום כפי שאתם יודעים נמצא שם סניף של האוניברסיטה וסניף של בית חולים הדסה. באותם ימים לא היתה האוניברסיטה בגבעת רם, ולא בית החולים בעין כרם.

 

כאשר הר הצופים ניתן לפתע במצור,שכן  מסביבו שכנו כפרים ערביים ושייך ג'ראח, אי אפשר היה לעלות לשם אלא בשיירות, מאובטחות במכוניות משוריינות. האנשים שעלו להר, ביחוד לבית החולים, נסעו לשם בתורנויות של שבועיים רצופים. אז הם ירדו בשיירה אחת והמחליפים שלהם עלו בשיירה השניה.

 

באותו בוקר ראינו  שיירה עולה להר מירושלים, ובתוכה פרופסורים מאד ידועים מהאוניברסיטה,מנהלי מחלקות, רופאים חשובים, אנשים שהכרנו אישית ושהכרנו בריחוק מה, אנשים שבניהם למדו אתנו בבית הספר, אבא של חברה טובה שלי, אבא של ידיד טוב שלי, חנה זוטא שהיתה אחות בבית החולים הדסה, שהיתה בוגרת הריאלי בחיפה,ושאחיה היה אחר כך בעלה של חנה זמר, אנשים ידועים, שמות ידועים.

 

השיירה עולה להר הצופים ונתקלת במחסום, שהקימו ערבים מהסביבה, המשורין הראשון לא יכול לעבור, כל המכוניות נעצרות ומסביב מתחילה אש תופת. מיד, ממש ראינו את זה מהגגות, הוזעקו האנגלים, שעדיין היו שם.

 האנגלים מופיעים עם טנקים, נעמדים בצד, חובקים ידיים, ומסתכלים איך הערבים יורים ביהודים. מספר מהאנשים במכוניות ניסו לצאת ולברוח, דרך השבילים והואדיות חזרה אל העיר, נדמה לי ש 71 אנשים נרצחו שם, ביניהם פרופסור בונוונטורה, כמו שאמרתי, חנה זוטא, אבא של חברה שלי, ואבא של חבר שלי, כל מיני אנשים, 71 אנשים נרצחו עד שהאנגלים החליטו שמספיק, הזיזו את הערבים יפה מאד הצידה, ושיחררו את האנשים האחרים, חלקם חיים, חלקם פצועים. את כל זאת ראינו מהגג, מגבעת רם, באמצע שבוע של אימונים.

 

הרחוב הגדול שנקרא היום "שלום-ציון המלכה",  נקרא אז "פרינסס מרי", ו ברחוב הזה היו חנויות מאד מפוארות. ההגנה פרצה פנימה, גרשה את הערבים, לא לפני שהערבים עשו שם הרס, שברו את כל הנמצא שם מהמסד עד הטפחות.

 ושוב הביאו אותנו, אני זוכרת,השכם בבקר, נתנו לנו עבודה לנקות את החנויות משברי הזכוכית, חנויות של כלים, שלא נשאר שם כלי אחד שלם.

ככה עברו הימים, כל ירושלים היתה במצור, ועיר זו  שקבלה את מימיה ממעינות ראש העין,נחסמו  מקורות המים שלה,על ידי ערביי הסביבה,  והיתה סכנה שהאנשים בירושלים ירעבו, ויצמאו למים.

 בירושלים מאז מאות בשנים, בכל בית היה מקוה מים מתחת הבית, שהיה מיועד לאסוף את מי הגשם. בנוסף, על גגות בתים רבים היו מיכלי מים שהתמלאו במים שהוזרמו לירושלים דרך לטרון, וסיפקו מים לבית.

 אנשי  משמר העם והמוסדות הלאומיים בירושלים, חילקו את העיר לשכונות  ובכל שכונה עברו מבית לבית ומיפו את מקוי המים האלה. חילקו את מקוי המים לכאלה בהם המים טובים לשתיה, וכאלה שטובים רק לרחיצה ושטיפה.

את המיכלים סגרו ואז התחילו בחלוקת המים לבתים. שאבו את המים למיכלים נישאים על משאיות. התושבים היו מחכים בתור עם פחים,  פחי נפט,  אבל נקיים. כל משפחה קיבלה פח מים לשתיה, 2 פחים לרחיצה. ליד כל בית עמדו בתור לחלוקת המים.


תור למים

תור לנפט


 

באותו זמן עלו שיירות לירושלים, תוך סיכון נפשם, במכוניות משורינות, כדי להביא מזון לירושלים. למרבה הצער רבות מהשיירות נעצרו במארבים של כנופיות הערבים. עדין אפשר לראות לאורך הדרך ב"באב אל ואד" ("שער הגיא" של היום) את שלדי המכוניות שנהרסו בהתקפות המרצחים. החל מלוד ועד לכניסה לירושלים, ארבו כנופיות הערבים לשיירות, וניסו לתקוף אותן, והרבה הרבה קורבנות נפלו שם. המכוניות השרופות הושארו שם כמזכרת לנופלים בקרב על אספקת מזון ותחמושת למגיני העיר.

משורינים

 

מדי פעם היתה פורצת איזו שיירה את המצור וכולם קיבלו אותה בשמחה רבה. אז היו מחלקים לבתים  אוכל בצורה מבוקרת, ובנוסף הגיעו לפעמים חבילות שהמשפחות במרכז הארץ הצליחו לשלוח בדרך זו או אחרת. מי שקיבל חבילות כאלה, , על פי רוב התחלק בהן עם השכנים, במיוחד אם היתה בהן עגבניה אחת או חבילת חמאה,   עם שכניו ןבמיוחד עם חולים ותינוקות, ואם נשאר עוד משהו היו עושים  חגיגה.

 

סבתי וסבי, שהיו בזמן השואה בבודפשט שבהונגריה, עלו ארצה אחרי מלחמת העולם וגרו אתנו בירושלים. אני זוכרת שסבתי היתה יוצאת לעמוד בתור לקבל את המים. אחר כך לקחה פח כזה, אספה זרדים בגינה והדליקה אותם, שמה סיר מהמים הטובים, אספה גרגירי "חובזה" מהשיחים. מהגרגירים עשתה סלט, בצלים שהיו בבית וקצת מלח שמה בסיר,יחד עם קצת מים, הרתיחה, והיה לנו "מרק בשר" עם סלט לתפארת.

 

כפי שכבר ספרתי, מתחילת אותה שנה, בכתה השביעית, כשאני עוד לא בת 15, חלקו אותנו לקבוצות של קשריות. בכל שבוע, החסרנו יום אחד, בו הוצבנו בעמדות שונות, שרובן בבתים פרטיים, ונשלחנו עם ההודעות לעמדות אחרות. שבוע אחד בחודש עברנו אימונים, בגבעת רם, שבו שוכנת היום האוניברסיטה העברית. הזכרתי זאת כבר קודם, אך ברצוני להמחיש מה שקרה אז, בדוגמא.

 

יום אחד, ביום לימודים רגיל, השכם בבקר, העבירו האנגלים אסירות יהודיות , ממחתרות הלח"י והאצ"ל, מכלא בית לחם לכלא בירושלים בעתיקה (ה"קישלה"). באותו בקר, יצא ידיד שלי, דוד ניימרק (שאביו היה לימים ראש העיר היהודי הראשון של עכו), בשליחות הוריו, להביא תרופות מבית המרקחת לאחיו התינוק. שוטר ערבי שהיה בסביבה, וראה נער יהודי על אפניו,ירה בראשו והרגו במקום.

למחרת הייתי קשרית בעמדה מסוימת, ולא אפשרו לי אפילו לצאת להלוויה.

 

זו היתה הפעם הראשונה (ולדאבוני לא האחרונה), שהמאורעות התקרבו ישירות אלי.

 מיד לאחר מכן, השתנה המצב,ואנחנו הפסקנו לגמרי ללמוד. בכל בתי הספר התיכוניים בירושלים, פסקו הלימודים בשתי הכתות העליונות. תלמידי השמיניות היו מגויסים כבר מתחילת שנת הלימודים, ואילו אנחנו בני השביעיות, חדלנו ללמוד בערך בפורים.

הבנים גויסו לגדוד יהונתן, ואנו הבנות, ברובינו היינו קשריות. אני הוצבתי במחנה "שנלר", שם היו מטות הגדודים העקריים, מכמש, מוריה ועוד.

 

בראשונה הוצבתי כקשרית של גדוד "מכמש", שהיה הגדוד שחלש ביחוד על גוש עציון.  בגוש זה, היו כידוע ארבעה קבוצים, שלושה של הקבוץ הדתי,כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים של השומר הצעיר.

 

קבוצים אלה היו במצור מוחלט, כבר חדשים רבים, ומדי פעם הגיעו אליהם כוחות קטנים של חישניקים ופלמחניקים, שהביאו להם אספקה, נשק ומזון. מחלקה אחת , בת 35 צעירים, הלא היא מחלקת הל"ה המפורסמת, נכנסה למארב והושמדה באכזריות רבה עלידי בני הכפרים הסובבים.

 

בכל זאת המשיכו הבחורים להגיע, בסיכון רב מאד, וכשהביאו אספקה, הוציאו באותה הזדמנות חולים ובמקביל דרישות שלום ומכתבים.

 

אחד מתפקידי היה לחלק מכתבים כאלה לבני משפחות החיילים והמתיישבים בגוש, שגרו בירושלים.  פעולה זו היתה מלווה בדרך כלל הן בסיכון והן בהתרגשות רבה.

 

עליכם לזכור, שהעיר ירושליים היתה מופצצת, כמעט יום יום, על ידי פגזים שנורו מאיזור נבי סמואל, בצפונה של העיר. אנשים נמנעו מלטייל ברחובות, והלכו רק במקרים של הכרח.

 

אני הייתי יוצאת, ובידי פתקים ומכתבים, מהאנשים הנצורים אל בני משפחותיהם, בכל רחבי העיר. טיילתי בשכונות, שבדרך כלל לא הייתי נוהגת לבקר שם, ומצאתי אנשים מקסימים ומענינים.

 דוגמה למפגש מיוחד, אספר כאן: בקר אחד הגעתי לאחת הנחלאות. היה זה בקר שטוף שמש, אחר הגשם, ואנשים שהיו ספונים בבתיהם, נהנו לשבת זמן קצר בחצרות, עד שיגיע מטח חדש של פגזים. בחצר אחת, ישבו בני משפחה  ,במעין ישיבת "שבעה" על הבן שלא ידעו את גורלו, וחששו לחייו.  והנה אני מגיעה, ובידי מכתב מאותו בן... כולם קפצו משמחה, נשקו וחבקו אותי, ואז הובילו אותי אל איש זקן מאד שזקנו הגיע  אל מתחת לצוארונו, והם אמרו לי: "זה סבו של הבחור, הוא חכם גדול, והוא רוצה לברך אותך"...

נגשתי אליו בדחילו ורחימו, הוא שם ידיו על ראשי, וברך אותי..

 והנורא מכל, בתוך תוכי , לא ידעתי, ואף תהיתי, אם בימים הספורים , מאז נכתב המכתב, לא קרה, אכן משהו נורא לאותו בחור. עד היום איני יודעת את התשובה.

 

כך נמשך המצב כאשר הערבים בצפון ירושלים מפגיזים את העיר, והתושבים נמנעים מלצאת אלא בשעות צורך. כאשר היתה הפוגה קצרה בהפגזות, יצאו משפחות שלמות לחצר, לשאוף קצת אויר, ולהנות מהשמש האביבית. וכך קרה למשל, שמשפחתה של ויקטוריה, שהיתה חניכה שלי בצופים, נהרגה כולה, במטח ירי אחד, שפגע ישירות בחצר שלהם.

 

אני יכולה לתת עוד שתי דוגמאות, שנגעו בי ישירות:ערב אחד החלה הפגזה קשה במיוחד, ואמי בקשה שנתרכז בחדר האמצעי, ונשכב לישון על הרצפה. אני סרבתי, באמרי בוודאות מוחלטת, שהחדר שלי לא יפגע, למרות שהוא היה הקיצוני ביותר, ופונה צפונה. כמובן שאמי התעקשה, אני נשכבתי לישון במקום שהיא אמרה, וכעבור דקות ספורות  היה בום גדול ביותר, וסבתא יולן אמרה :"אמרתי לך",,,.

 למחרת בבקר, הלכנו לבדוק את הנזקים. בחציו השני של הבית, פגע פגז והרס את הקיר בשתי הקומות. בחצי הבית שלנו , בקומה מעלינו  נכנסו רסיסים, ודלת נפלה וכסתה את השכן הזקן ששכב במטה, כי סרב לרדת עם בני משפחתו לדירתנו, בקומה התחתונה.

הוא ניצל, והמשיך לישון.

ואשר לחדרי? אפילו רסיס אחד לא פגע בקירות, ולא בחלון...

 

מקרה שני, כשהייתי במחנה שנלר , בין שליחות אחת לשניה, נהניתי לשבת על המרפסת הפונה דרומה, לרשום ביומני, וליהנות מהאויר. נקראתי להביא הודעה מהמפקדה למקום אחר, וכשחזרתי, מצאתי בתוך התיק שלי תקוע רסיס ענקי, ובדיוק במקום שישבתי, רסיס נוסף.

אולי ברכתו של החכם הזקן הגנה עלי?

 

הלגיון הערבי של המלך עבדאללה מעבר לירדן הצטרף למלחמה, וכבש  את גוש עציון כולו, ומי שלא נהרג שם הובל לשבי. גם העיר העתיקה של ירושלים נפלה לידי הלגיון, ואף שם הובלו לשבי כל הלוחמים שנשארו בחיים.

בעיר העתיקה היה המפקד  עמנואל מידב, שהיה ראש הצופים שלנו.

 כאן המקום לספר, שבשנת 1944, החליט אבי, שהיה מנהל בית ספר "מעלה" בירושלים, שכדאי שלבית ספרנו תשתייך תנועת נוער. הוא בא במגע עם תנועת הצופים הדתיים בארץ, ועמנואל מידב הגיע מחיפה והקים עם אבי את שבט "משואות” הירושלמי. כאשר נזקקו למפקדים בעיר העתיקה, יצא עמנואל לשם, ועוד לפני נפילתה של העיר העתיקה, נפצע קשות מפיצוץ, ונפטר ימים ספורים לפני הנפילה.

 

באותה תקופה הותקף גם קבוץ רמת רחל , בדרום ירושלים, מעבר לשכונות תלפיות וארנונה. פעמיים נפל הקבוץ בידי הערבים, אך בסופו של דבר כבשנוהו בחזרה. בקבוץ  זה שהה ידידי  עמי.

בנסיגה השניה, נפצע קשה ואבד עין אחת. כאשר שכב, יחד עם פצועים רבים אחרים, בבתי החולים בירושלים, שהיו מלאים עד אפס מקום, נהגתי לבקרו שם.

נהגתי ללכת לבית החולים, אחרי שגמרתי את שרותי במחנה שנלר, והליכה ברחובות ירושלים היתה משימה מיוחדת. ממש הליכה בין ה''טיפות''.

 

בעשרים ליוני היתה הפוגה במלחמה למשך חודש ימים, וב-8 ליולי פרצה המלחמה שנית, אולם הפעם השתנו הדברים לחלוטין, דרך ''בורמה'' נפרצה בדרך לירושלים, וכאשר כעבור עשרה ימים בקשו הערבים הפסקת אש, ירדתי במשאית פתוחה לתל אביב, שם התארחתי  במשך שארית חופשת הקיץ אצל דודתי רוחלה, אשתו של האדמור מצורטקוב, ואמה של פיפי  (נהוראי).

אבי, סבא ברוך שלכם, קבל כבר קודם את משרתו החדשה בחיפה בתור מפקח על בתי הספר התיכוניים באיזור חיפה, ולכן עם תום החופש הגדול, עברתי לחיפה, שם התקבלתי הישר לכתה השמינית של בית הספר הריאלי, ואילו סבתא יולן ואחותי ידידה הצטרפו אלינו רק אחרי סוכות.

ולמעשה כך מסתיים פרק בחיי, הנוגע למלחמת השחרור, אולם כעבור כארבעים שנה, הוחלט בכנסת, שתלמידי הכתה י"א בירושלים  של שנת תש"ח יקבלו את אות 'על"ה', הוא אות מלחמת השחרור, וכך זכיתי אף אני, למרות היותי בשנה צעירה מכולם, לקבל אות זה מידי הכנסת.

 

לחץ להגדלה